<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ו ח"ג</h1>
<h2>דף מז.</h2>
יתומים שבאו ליפרע מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמ' לנו אבא ושלא מצאנו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרו' להם והוא הדין אם באו ליפרע מן הערב כי הערב אחר שיגבו ממנו יתומים של מלוה ילך לגבות מן יתומי לוה וכן אם לא הניח המלו' יורש כי אם אח צריך לישבע שלא פקדני אחי אפי' נולד הבן אחר מיתה האב נשבע ונוטל ואם יש עדי' שאמ' האב בשע' מיתה שטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה ואם באו יתומים ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו אמר לנו אבא שנפרע קצת או עד אחד העיד אחר מיתת אביהם שהוא פרוע או שבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ויתומים מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה בשו' ענין ודוקא כשאמרו יתמי לוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי ואף על גב דלא טענינן להו אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויש מחלוקת רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה בלא לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא להוסיף עלה כלומר אין להוסיף על דין זה דאם הפגי' שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ולא אמרינן הכא אין אדם מוריש שבועה לבניו ורבי אלעזר אמר אפילו מת לוה בחיי מלוה יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין חובם ולכתחלה עבדינן כרב ושמו' ודיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ולא מהדרינן עובדא הילכך שטר של יתומים שבאו ליפרע מיתומים ומת לוה בחיי מלוה בית דין שהם אביהן של יתומים הוא אפטרופוס לא מקרע קרעינן ליה כלומר אינן מחוייבין לקורעו הואיל ולכתחלה עבדינן כרב ושמו' אלא מניחין השטר ברשות היתומים כי אולי כשיגדלו איזדמן להם דיין שישביעם ויגבה להם חובם כרבי אלעז' כל זה שלא בא ליד דיין דודאי אם באו לפני דיין צריך הדיין לפסוק לכתחלה כרב ושמואל שבועות כתובות. כתב הרמב"ן לוקח שלקח שטר חוב ומת לוה אחר שלקחו הוה ליה מת מלוה בחיי לוה ונשב' שלא אמר לו מלוה ושלא ידע שהוא פרוע כמו שבועת יורשי' והו' שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב שבועה מלוה המוכר לפני לוה ואין אדם מוריש שבועה לאחר דכיון שמכר ואין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע מתוך שיכול למחול ואם קוד' שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב שבועה מלוה המוכר לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לאחר ומחלוקת דרב ושמואל ור' אלעזר כדלעיל. ויש מחלוקת בזה יש מי שאומ' שאין לוקח חוב דין דרב ושמואל וראשון עיקר שבועות.
מה שאמרנו שאין אדם מוריש שבועה לבניו כת' הרמב"ן דוקא בשבועה הבא ליפרע מן היתומים אבל בשבוע' הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא אמרינן כגון מי שמכר לחבירו מנה ומכ' נכסיו ואחר כך מת מלוה שאם היה חי היה נשבע ללוקחים לא נאמר בכאן אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא הפסידו יתומים כלום היורשים וגובין מן המשועבדים ודוק' שלא עמד בדין המלו' בחייו עם הלוקחים שלא נתחייב בשבועה קוד' שמת וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל ועוד כתבו כי לכולי עלמא לא אמרינן אי' אד' מוריש וכו' אלא דוקא כשבאו להוציא ממון בשטר שנתחייב עליו שבועה אבל מי שנתחייב שבועה ויפטר כלומ' שלא ישלם ומת לא אמרינן אין אדם מוריש וכו' ולא אמרי' שישלמו. כתב הרב ברצלו' הסכימו כל הגדולים שאם מתו היתומים שהיה להם לישבע שלא פקדנו אבא אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל פירוש וזה מיירי שמת מלוה ואחר כך מת לוה ומתו בני מלוה שהי' להם לישבע שלא פקדנו והרא"ש תמה עליו כי נראה כי הא דרב ושמואל דוקא בבריא אבל בשמא כי הא דאמרינן לא לוסיף עלה שבועו'. והרמב"ן גם כן חולק על הרב ברצלוני וכתב דבני הבנים ישבעו שלא מצאו ששטר זה פרוע ושלא פקדם אביהם ויגבו וכן נראה עיקר. מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר לפי ראות עיני הדיינין אם יראו שתועלתן הוא לשהותן או להעלותן לשוק למקום קרוב או רחוק כן יעשו כתובות [ק' ע"ב].
